הרצאתו של נשיא הקרן, פליקס פוזן, בועידה השישית של הקרן באוניבסיטת טוליין בארה"ב.

פליקס פוזן

אם יהודי אמריקאי מהמעמד הבינוני מהמאה הקודמת, בעל השכלה בסיסית ביהדות ובדת, כפי שהיו סבינו והורי סבינו, היה מוצנח לכדור הארץ של ימינו והיה צופה בפני הדברים של יהודי אמריקה בארה"ב, הוא היה נדהם מהשינויים הבאים בארה"ב:

1. קיומם של בתי מדרש בקרב שתי התנועות הדתיות העיקריות באמריקה, כלומר, הרפורמית והקונסרביטיבית, להסמכת נשים כרבות (ההסמכה הראשונה נערכה בשנות השלושים של המאה הקודמת בברלין על ידי לאו בק).
2. קיום טקס בת המצווה לבנות (החל על ידי הרב מרדכי קפלן עבור בתו בשנות העשרים המוקדמות של המאה הקודמת).
3. מיעוט מסעדות כשרות.
4. קיום ארגונים/קהילות עבור מתפללים יהודים הומניסטים חילוניים.
5. העובדה שסטטיסטית, רוב היהודים מחשיבים עצמם חילונים.
6. התחלת לימוד היהדות כתרבות ביותר מ 25 אוניבסיטאות בצפון אמריקה.

הם היו שומעים על התפתחות בתי ספר בשפה העברית בארה"ב בהם התרבות (ולא הדת – למרות שהיא חלק מהתרבות) של השפה חייבת להילמד על פי החוק הפדרלי.

לו הם היו בוחנים גם את הארגונים היהודים אמריקאים הקיימים כמו הפדרציות, הארגון היהודי אמריקאי וכל בתי הספר היהודיים ללימודי בוקר, הם היו מבחינים מיד שארגונים אלה, למרות היותם מתקדמים בלימודי ישראל, באלקטרוניקה ועוד, דומים למנהגי היהדות של המאה הקודמת, אם מתעלמים מההתפתחויות החילוניות בסעיפים ארבע, חמש ושש המוזכרים לעיל. ארגונים אמריקאים ממשיכים את פעילויותיהם כאילו כל היהודים עדיין דתיים ושייכים לקהילה דתית כלשהיא. בנוסף, הם היו עדים לכך כי כל בתי הספר היהודיים מלמדים יהדות אך ורק כדת – יתכן וחלק מבתי הספר דתיים פלורליסטיים אך אף לא אחד מהם הוא יהודי פלורליסטי כיוון שהם מתעלמים מהרוב החילוני.
מבחינה סוציולוגית ודתית, הקהילה היהודית אמריקאית של ימינו, כפי שמשתקף גם מהקהילות היהודיות ברחבי העולם, השתנתה באופן משמעותי מכפי שהיתה בתום מלחמת העולם השניה. ועדיין מבנה הקהילה היהודית אמריקאית לא לקח בחשבון אף אחד משינויים אלה.

מהם בדיוק השינויים האלה?:

1. על פי המחקר הדמוגרפי של AJIS משנת 2001, ועל פי מחקרים עוקבים בארה"ב ובישראל, רוב היהודים האמריקאים של היום (כמו גם יהודים בכל מקום אחר בעולם) מצהירים על עצמם כחילונים. השינוי ההסטורי והמשמעותי הזה לא השתקף כלל בארגונים הקהילתיים היהודיים במונחים של שינוי פעילויות בקהילות או בבתי הספר.
2. בעוד שרוב היהודים מצהירים על עצמם כחילונים, לא היה ניסיון ממשי על ידי רוב זה להתארגן באופן פוליטי, חברתי, או חינוכי. זוהי, כמובן, אשמתם.
3. למרות שלא הופיעו ארגונים פוליטיים או חברתיים עיקריים, היו יוזמות חינוכיות חשובות במהלך עשר השנים האחרונות, שלא דווח עליהן כמעט כלל בעיתונים ובפרסומים היהודיים העיקריים.

הנושא עליו אני מדבר הוא ההתפתחות במהלך העשור האחרון של קורסים בארבעים אוניברסיטאות באמריקה, אירופה ובישראל, כמו גם בשלושים בתי ספר בישראל, בנושא לימוד היהדות כתרבות; זוהי תופעה ועובדה חדשה שנותרה לא מדווחת ובעיקר מודחקת כיוזמה להתמודדות עם המספרים הצונחים של יהודי התפוצות, ועם הטרנספורמציה המדהימה כלפי החילוניות.

היום לא אפרט לגבי התפתחויות אלה, ולא אתן דוגמאות מתכנית הלימודים, כיוון שניתן לקרוא על כך באתר האינטרנט שלנו, אך ארצה לתאר לכם חלק מעקרונות היסוד, אשר מהווים בסיס לתוכניות אלה והופכים אותן לראויות לפרסום.

אתם תשימו לב לעובדה שאשתמש במילים "חילוני" ו"חילוניות", כיוון שכבר יותר מעשור, ולמרות תמריצים כספיים, לא הצלחנו למצוא מונח חלופי מתאים. למילה חילוני היתה היסטוריה קשה, בעיקר בארה"ב, אך זוהי בעיקר בעיה בקרב אלה שאינם מחשיבים עצמם כחילונים. המונח עצמו בהחלט לגיטימי, עדין ואינו שש אלי קרב. הוא אינו תוקפני יותר מהמונח "דתי", אשר יכול להיות גם עדין וגם פוגע.

להיות חילוני משמעו אדם התובע ריבונות על חייו שלו. לחילוני אין אדונים, הסתירות בעולמו הן חסרות סיבה. אין להם אל אליו הם מתפללים ואין להם אף אחד עליו הם יכולים לסמוך. הכל תלוי בהם, הכל מונח על כתפיהם הצרות, בוקר וערב.

אין את מי לשאול. אין להם דבר לקוות עבורו. הכל תלוי בהם. שלהם הוא העונג בהתקרבות לידע כמו גם המשא הכואב של דחיית הכזב.

כפי שהסופר הישראלי יזהר סמילנסקי, המוכר בישראל כס.יזהר, כתב: "לא מספיק להיות לא-דתי על מנת להיות חילוני". זו היא האבחנה בין מציאת דבר מה ואובדן דבר מה. הדתיים הם רבים; הלא-דתיים אף רבים יותר, והחילונים מעטים. מה יש לחילוניות להציע? עמדה קשה ודוקרנית – לא נוחה ורחוקה מהרוגע. לעיתים אף בלתי נסבלת."

חילוניות אינה מתירנות, אך היא גם אינה תוהו ובוהו בלתי מרוסן. היא אינה דוחה את הדת ואינה מפנה את עורפה לתרבות. האשמות כגון אלה הן דמגוגיה זולה. היא קרון עמוס לעייפה – על פי עמוס עוז.

החילונים בחרו להתמודד עם העולם על פי התנאים שלהם. הם אינם "ריקים".

החילוניות הינה הבנה אחרת של האדם והעולם. זו היא הבנה שאינה דתית, אך גם לא אנטי-דתית. משמעותה האדם אחראי לעולמו. החילונים הם לבטח פלורליסטים בדיוק כמו הדתיים, הן בדוקטרינה והן בסגנון החיים, דבר המקשה על איחודם יחד, או על ארגונם.

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, סופר והוגה דעות מסוף המאה ה19, הרבה לכתוב באופן תמציתי על ההשוואה בין הקדוש לכופר. הוא כתב שלאורך אלפיים שנה, היהודים היו ידועים כ"אנשי הספר", בעיקר בהתייחסות לתורה, לתלמוד ולעוד מספר טקסטים דתיים. הוא חש שספרים אלה הפכו להיות הפוסקים בנוגע לכל שאלה אנושית, וכך למצפון כבר לא היתה שום סמכות משל עצמו.

החילוניות היהודית החלה לפני כשלוש מאות שנה עם שפינוזה. יהודים ולא-יהודים כאחד הפכו לעצמאים מכל טקסט עתיק.

בנושאים חילוניים האמצעי מקבל את ערכו מהמטרה ומוערך בחלקו הגדול רק כל עוד הוא אמצעי להשגת מטרה. אך בנושאים קדושים המטרה משקיעה באמצעי בקדושה משל עצמה. לדוגמא ספר, או גביע יין, או כלי בישול לבשר יגשימו את קדושתם ברגע שיהיו לשימוש.

זכרונות מהעבר הם טובים ושימושיים רק כאשר הם נובעים מכוחם ומאיתנותם של החיים בהווה. צרכים חדשים וערכים חדשים שאבותינו לא חזו מתעוררים בנו. אנו לוקחים דברים רבים מהעבר אשר חלים על העידן המודרני –
חלקם מגיעים מהתורה, מהתלמוד והמשנה, אך אנו גם דוחים ו/או מחדשים דברים אחרים.

לעיתים קרובות אני מתבקש להגדיר בהרחבה את מאפייני היהודי החילוני. ובכן, להלן כמה מהמאפיינים:
1. יהודי חילוני הוא זה שאינו מקבל את סמכות הרבנות ואינו מציית להוראות ההלכה. כמובן שלכל אדם יש את כללי האתיקה שלו/שלה המשותפים לכל האנשים המתורבתים, חלקם מופיעים בעשרת הדיברות ובחוקי המוסר של האבות אך הם מופיעים גם בקונפוציאניזם ובכתבים דתיים ולא-דתיים אחרים.
2. סקרים מראים כי רוב היהודים, בהינתן להם האפשרות, מעדיפים להזדהות כאנשים ולא כדת. מדוע? כיוון שדת מפלגת אותנו, לא מאחדת אותנו.
3. התרבות היהודית הינה סיפור ההצלחה של המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. מה רוצים היהודים האמריקאים ובמה הם משתתפים – פסטיבלי סרטים יהודיים, פסטיבלי ספרים יהודיים, פסטיבלי מוסיקה יהודית, פסטיבלי אמנות יהודית.
4. ישנם כתבי עת יהודיים רבים בנושאים אלה. הרשת (הערת המתרגמת: האינטרנט) מלאה בבלוגים יהודיים ובאתרי אינטרנט העוסקים בנושאים אלה. אנשים צעירים מבלים הרבה יותר זמן באתרים אלה מאשר בתפילה בבתי כנסת או בהנחת תפילין.

הבורות היהודית בקרב יהדות התפוצה היא עצומה. ניתן לחנך על ידי שכנוע או סמכות. מחקרים מראים שסמכות עדיפה על שכנוע. כל מי שיש לו ילדים יודע שלא ניתן לשלוט באמונתם אלא לנסות ולטפטף את חשיבותו של חופש המחשבה וכך להגיע להחלטות עצמאיות.
הבורות עדיפה על הכפירה. איני יכול להדגיש יתר על המידה את חשיבות הלימוד של מהות התרבות של האדם.

בזמנים עברו, אולי במהלך ימי הביניים, הדבק שאיחד את האנשים ואת האומות יחדיו היה הדת. כעת, בקרב אומות רבות, ובעיקר בקרב היהודים, התרבות היא זו שמהווה את המכנה המשותף.

כל זוכי פרס הנובל היהודים, למעט שלושה, היו חילונים. אני מייחס תופעה זו לעובדה שהחילונים נוטים יותר לחשוב מחוץ לקופסה, לחשוב בעצמם, והם מיומנים יותר בחידושים.

מכיוון שהחילוניות היהודית נבעה בעיקר מהספרות וממסדרונות האקדמיה עד כה, היא נחשבת אליטיסטית ומכוונת להסביר לאלה שמעולם לא נתקלו בהוגי הדעות הגדולים ובספרות העשירה והנפלאה שהתפתחה במהלך המאות האחרונות. אני מודע לעובדה שאין ביכולתנו לפתח חילוניות יהודית של ממש כהלכה אם היא אינה מציעה תשובות לציבור הכולל. כמו כן עדיין לא שקלנו כיצד החילוניות תוכל לשרוד כתרבות אם היא אינה פונה לשפת ההתחיבות; לא רק לשפת המטרות ודעת העולם.

אם ישנה ביקורת הולמת לחילוניות, היא עוסקת אולי בעובדה שהמנהיגים והוגי הדעות בתחום זה עדיין לא לקחו בחשבון את חשיבות המבנים המוסדיים. תחום זה עדיין מאוד לא מפותח, אולי בשל סיבות ברות תוקף, כל עוד שלחילוניות לכשעצמה מעולם לא היה מבנה מוסדי, או מנהיגים, באותו מובן שלדת יש, כלומר אין רבנים, אפיפיורים, בישופים, איממים – ישנם רק אנשים ללא קטגוריות מנהיגותיות. יש צורך להתיחס לסוגיה זו – דבר שקל יותר לומר מלעשות!

למרות שלמעשה היו אלה האנרגיה והאמונה של היהודים הלא-דתיים אשר יצרו את הציונות, החיו את השפה העברית והשפיעו עד מאוד על הספרות והאמנות המערביות המודרניות, עובדה זו עדיין נותרת שולית מנקודת המבט של מוסד מאורגן. נכון, רבים מהמנהיגים החברתיים הישראלים והאחרים הם חילונים, ומתארים את עצמם ככאלה, אך סוג הארגונים הקיימים בחיים הדתיים לא שוכפלו בחיים החילוניים.

היעדר המיסוד הזה הינו, לדעתי, החולשה היחידה והגדולה ביותר של היוזמה החילונית כולה, ואני מדבר על היעדר מיסוד פוליטי, חינוכי, תרבותי ואקדמי. ברור שיש להתיחס לסוגיה זו במהירות בעוד העולם צועד לכיוון החילוניות. ואני טוען זאת לא מכיוון שאני חילוני, אלא מכיוון שהצעידה לכיוון ההפיכה לחילונים הינה בת כמה מאות שנים, ומעולם לאורך ההיסטוריה שלה – ככל שידוע לי – לא היה לה ולו ממיר דת אחד.

כמו כן אני טוען בבירור שאיני עושה שיפוט ערכי לגבי מה טוב יותר. אינני משווה דתיות לחילוניות, או דת אחת לאחרת, או תרבות אחת לאחרת. אני רק מתאר את התופעה העולמית שהיא עובדה סטטיסטית, ולא רק דעתי האישית.

הקרן שלנו הינה ספקית שירות עבור אילו המחפשים אותו. העשור האחרון היה שמח מאוד ומרגש מבחינה אינטלקטואלית. הפרויקטים הספרותיים שלנו הם רבים, ולוקח להם שנים להבשיל. הפרויקט הספרותי הגדול ביותר שלנו, האנתולוגיה של היהדות כתרבות וכציוויליזציה יראה, אחת ולתמיד, את העובדה שהתפתחות הפעילות של הספרות היהודית היתה כבירה – מעבר לדמיונם של כל המלומדים הקשורים לפרויקט. הוא גם ידגים את הפיכתה של התרבות ההיסטורית שלנו מדת לחילוניות – עובדה שהיא כעת מוכחת אך עדיין אינה מקובלת על ידי הארגונים היהודיים העכשוויים בארה"ב ובשאר העולם.

סגור לתגובות.