מדוע החולין שאליו נקלענו דורש מאתנו דווקא ריכוז ודיוק, טרדה וטרחה? והאם ייתכן כי לא נמצאו בנו עד לכתיבת שורות אלה הסבלנות ובעיקר האומץ להתמסר לו? החילוניות שאני הכרתי נותרה במידה רבה שבויה בכעס המוכר לנו כלפי "האחר" החרדי, ולהבדיל, באשמה כלפי "האחר" המזרחי או הערבי (שלא לומר, בפיקציה עליו, שבה מחזיקים חלקים מסוימים בחברה החרדית מטעמים אידיאולוגיים). אז מהי חילוניות אמיצה? את התשובה (כמו את השאלה) מצאתי רק לאחרונה בספרות העברית שבעז ערפלי מציג בספרו "שורת המורדים".